היום במבט לאחור על הפרויקט אני מרגישה שהצלחתי להגיע לתוצר שאני מרוצה ממנו.
בתחילת הפרויקט היה לי רעיון כללי איך אני מעוניינת ליצור את הסדרה אך הוא לא היה מתוכנן או ממוקד פריים פריים.
דגר במוחי הרצון לספר לצופה את סיפור הניצחון של אמא מבלי "להאכיל אותו בכפית".
התקשיתי רבות איזה לוקיישנים מעצימים את המסר ומספרים על אמא.
כמו כן תהייתי מה עליה ללבוש על מנת שהאווירה תהיה ורודה, לכן מילאתי מספר תפקידים בו זמנית (סטייליסטית, מאפרת, במאית וכמובן צלמת).
אתגר נוסף שחוויתי והועצם יותר מסט לסט היה חשיבות הקומפוזיציה.
היות אמא שלי מרכיבה משקפיים היה חשוב שאצליח לצלם אותה מזווית תחתונה (על מנת להעצים אותה) ושלא תיווצר השתקפות אור בעדשות.
בפרימים רבים ניסיתי להוסיף אלמנטים סימבולים שמרמזים על אמא או הדרך שעברה.
כן רציתי שהפרויקט שלי יהיה יותר בסטודיו אך לא היה לי מספיק ידע צילומי לכן היה קשה לממש זאת.
הפרויקט הזה משמעותי בשבילי מלבד היותו הסיפור האישי שלי, אני מרגישה שהצלחתי לחשוף אותו לציבור בדרך שייצג את הסיפור שלנו כזכות ולא עוול המלווה ברחמים.
אקח עימי לשנה הבאה את חשיבות הצבעים בסט, נפילות אור וקומפוזיציה נכונה שמותאמת למסר הרצוי.
לסיכום עברתי דרך ארוכה בצילום הפרויקט, ניכר השתפרות בשפה הצילומית שלי.
הקשר של איימי ושלי התחזק, למדתי המון עליה, על התהליך והדרך שעברנו יחד.